הסוד שהתגלה - מי כתב את ספר הזוהר

איך ספר הזוהר התגלה בעולם?   למה יש טוענים שספר הזוהר לא נכתב על ידי רשב"י?   מה תשובתו המפתיעה של בעל הסולם לטענות הללו?

גילוי ספר הזוהר

לפני כ-700 שנה נפל דבר בישראל. התגלו כתבי יד עתיקי יומין העוסקים בסודות התורה[1]. מעיון בכתבי היד התברר שהכותב הוא לא אחר מהתנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו.

מי שיצא עם הגילוי הזה היה רבי משה די ליאון (בערך ה'א'-ה'ס"ה; 1240-1305). רבי משה שחי בספרד בתקופה זו, היה לו כבר רקע בחכמת הקבלה, הוא למד חכמה זו אצל החכם רבי יוסף ג'יקטיליה, וכן כתב בעצמו מספר ספרי קבלה, כמו הספרים: "הנפש החכמה", "ספר השם", "עשר ספירות", "שקל הקודש", "ספר הרמון", "משכן העדות" ועוד.

שער ספר הזוהר דפוס ראשון (מנטובה שי"ח)

כאשר יצא רבי משה די ליאון עם הגילוי המרעיש, נחלקו חכמי ישראל: מצד אחד, רבים האמינו לו שמדובר בכתבים עתיקים שנמצאו, ואם כך, מדובר בחיבור בעל חשיבות אדירה. בדיוק כמו המשניות שהיו לבסיס לתלמוד הבבלי והירושלמי ולכל התורה שבעל פה, כך גם ספר זה שנכתב על ידי גדולי התנאים אמור להיות ספר היסוד לכל חכמת הקבלה וסודות התורה.

מאידך היו שאמרו שלא ניתן לסמוך על עדותו של אדם יחיד, והם גם העלו חשדות שמא רבי משה כתב את הספר מעצמו ומדעתו, וכדי שהספר יתקבל בישראל הלך וייחסו לתנא רבי שמעון בר יוחאי. כדי להסביר כיצד יתכן שאדם מן השורה יוציא מתחת ידו חיבור כביר שכזה, הסבירו שהיו לו לרבי משה כוחות רוחניים מיוחדים (כמו מה שמכונה השבעת קולמוס), שמכוחם יכל לכתוב את החיבור המופלא הזה.

רבי משה די ליאון פרסם את הספר כקונטרסים. בימיו לא סודר הזוהר בסדר לפי פרשיות השבוע כפי שהוא מוכר לנו כיום. סידור זה נעשה ככל הנראה על ידי מדפיסי הזוהר הראשונים, או בתקופה שקרובה למועד ההדפסה.

הזוהר הודפס לראשונה כמאתיים שנה לאחר גילויו במנטובה שבאיטליה, בשנת שי"ח (1558). עד היום חלוקת עמודי הזוהר נקבעת כפי העמודים שבמהדורה ראשונה זו (להרחבה אודות דפוסי הזוהר, ראה כאן).

בירור האמת – מי כתב את ספר הזוהר

בתחילת האלף החמישי (המאה ה-13 לספירה) היתה בעיר עכו שבארץ ישראל קהילה יהודית חשובה, קהילה זו התקיימה ופרחה עד שנת ה'נ"א (1291) (תקופה בה חיו נכדיו של הרמב"ן ובנו של רבי אברהם בן הרמב"ם), בשנה זו נכבשה העיר עכו על ידי הממלוכּים. הכובשים הרגו יהודים רבים במיתות משונות, ואת הנותרים לקחו בשבי, בין השבוים היה רבי יצחק דְּמִן עכו. רבי יצחק השבוי השתחרר בסופו של דבר מן השבי והגיע לאיטליה. הוא שמע מהויכוח הסוער אודות ספר הזוהר והחליט לצאת לספרד להתחקות אחר מקורו של הספר.

עדות למסע שלו יש במכתב שהוא עצמו כתב, המכתב הועתק בלשונו בספר היוחסין השלם לרבי אברהם זכות. אלו הם הדברים שכתב רבי יצחק לפני כ-700 שנה (מועתק מלשונו המקורית עם התאמה קלה ללשון עברית של ימינו):

מפני שראיתי כי דבריו של הזוהר מופלאים ושואבים ממקור עליון, רדפתי אחריו ושאלתי את התלמידים שנמצא בידם דברים גדולים ממנו, מאין באו להם סודות מופלאים כאלו, אשר לא ניתנו להיכתב, ואילו בספר הזה הם כתובים ומבוארים לכל קורא, ולא מצאתי את תשובותיהם מתאימות, זה אומר כך והשני אומר אחרת.

היו שאמרו שהרב הנאמן הרמב"ן ז"ל שלח אותו מארץ ישראל לקטלוניא לבנו, ואיכשהו הספר התגלגל למדינת ארגון (שבספרד) והגיע לידיו של רבי משה די ליאון. ואחרים אמרו שמעולם לא חיבר רבי שמעון בר יוחאי את הספר הזה, אלא רבי משה די ליאון עצמו היה יודע 'שם' הכותב (הכוונה לכח רוחני) ובכוחו הוא כתב דברים נפלאים אלו. רק כדי שישלמו לו עבור הספר מחיר יקר, תלה את הדברים באילן גדול, ואמר שהוא מעתיק מתוך הספר שחיבר רשב"י ובנו רבי אלעזר וחבריהם.

ואני כאשר באתי לספרד, מצאתי את רבי משה די ליאון בעיר ואלדוליד, מצאתי חן בעיניו, דיברתי איתו וחקרתי אותו אודות ספר הזוהר, והוא נשבע לי ואמר: כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף אם לא הספר הקדמון אשר חיבר רשב"י אשר הוא היום בביתי במדינת אווילה, וכאשר תבוא אלי לשם אראה לך אותו. לאחר מכן הוא נפרד ממני ויצא לחזור לביתו. אלא שרבי משה חלה בדרכו לביתו ומת שם.

כששמעתי את הבשורה חרה לי עד מוות, יצאתי לדרך לביתו של רבי משה, ומצאתי שם חכם גדול וזקו ושמו רבי דוד דפאן קורפו, שאלתי גם אותו אודות ספר הזוהר וכך הוא אמר לי: אני יודע בלי שום ספק שמעולם לא בא לידו של רבי משה זה, ואין בעולם ספר זוהר זה רק היה רבי משה בעל שם הכותב ובכוחו כתב כל מה שכתב בספר הזה. החכם רבי דוד המשיך וסיפר לי באריכות איך נודע לו הדבר מפי אישה שחקרה את אלמנתו של רבי משה די ליאון.

כששמעתי את הדברים השתוממתי ונבהלתי מאד והאמנתי אז כי לא היה שם ספר רק בשם הכותב, המשכתי ונסעתי אל העיר מלאבירה, שם מצאתי חכם גדול מופלא נדיב לב ושמו רבי יוסף הלוי בנו של רבי טודרוס המקובל, שאלתי אותו אודות ספר הזוהר והוא אמר לי: אני חקרתי ובדקתי את רבי משה די ליאון, והתברר לי בוודאות שהוא מעתיק מתוך ספר קדמון ואינו כותב מדעתו עצמו.

מכתבו של רבי יצחק דמן עכו מסתיים בעיצומה של החקירה לא ידוע מה היה המשך המעשה, אם כי יש מקורות מאוחרים שנראה מהם שבסופו של דבר השתכנע רבי יצחק בכך שספר הזוהר נכתב על ידי רשב"י.

הכרעת הויכוח

בהמשך השנים רבים מגדולי ישראל חקרו ביררו ובדקו עד שרובם נטו להכריע לטובת האומרים שספר הזוהר נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו, אבל מי שהכריע את הויכוח באופן סופי היה הקדוש רבי יצחק לוריא, הידוע בכינויו האר"י ז"ל. האר"י הקדוש. אשר כפי שכותב רבינו בעל הסולם: בהיותו בן שלושים ושמונה שנה הכריע בחכמתו הקדושה לכל קודמיו עד הגאונים ועד בכלל, וכל ישישי ארץ אבירי הרועים חברים ותלמידים של החכם האלקי הרמ"ק ז"ל קמו עמדו לפניו כתלמידים לפני הרב. קבע שספר הזוהר נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי, והוא ספר נאמן ומוסמך. עוד הוסיף ופירש את ספר הזוהר, כפי שנדפס בספר שנקרא שער מאמרי רשב"י.

גם פוסקי ההלכה ובראשם רבי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך וספר בית יוסף, מגדולי מקובלי וחכמי צפת לפני כ-450 שנה, הביא בפסקיו מספר הזוהר, והפוסקים אחריו מהמגן אברהם והט"ז עד המשנה ברורה הביאו פסקי הלכות רבים שמקורם בספר הזוהר.

במרחבי האקדמיה ישנם כאלו שעדיין ליבם אינו שלם ומנסים לבנות תאוריות שונות לגבי כתיבת ספר הזוהר, עיקר הבסיס של הדברים שלהם הוא על סמך מקומות שמוזכר בזוהר שמות של אנשים שחיו בדורות מאוחרים יותר, וכן מימרות שמקורם בתלמוד הבבלי או שסגנונם הוא מתקופות מאוחרות יותר.

לעומתם רבינו בעל הסולם נותן לנו תמונה ברורה מאד על חיבורו של ספר הזוהר וכך הוא כותב (במאמר תולדות חכמת הקבלה):

הנה בטרם ביאתי לבאר תולדות חכמת הקבלה והשתלשלותה, הייתי צריך לבאר מהותה של הקבלה מהו, כי אין ענין לדבר על תולדות דבר־מה, בטרם שנדע משהו מצורת הדבר המדובר עצמו. ולפי דעתי, מועטים המה בדורנו זה מי שידע את מהותה של חכמה זו. עם כל זה, מתוך שראיתי סופרים רבים מסופרי דורנו עוסקים בדבר זה, הגם שאינם יודעים במהותה של החכמה ולא כלום. על כן גם אנכי אתחיל מקודם בתולדות השתלשלות חכמת הקבלה, ואחרי זה אבאר מהותה עצמה.

הנה הספר הראשון שיש לנו בחכמה זו, הוא 'ספר יצירה', אשר יש מייחסים אותו לאברהם אבינו ע"ה, וכן נדפס על השער של הספר. אולם רוב המחברים מייחסים אותו לתנא רבי עקיבא, וכן הדעת נוטה, כי רק בימיו הותרה הכתיבה בתורה שבעל פה. ועל כן כמעט שאין לנו שום ספר חוץ מספרי תנ"ך שיהיה מזמן מוקדם לדורו של רבי עקיבא, מטעם האיסור הנודע אשר 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב' (גיטין ס, ב). רק אחר חורבן בית המקדש והתפזרות האומה מארצה, היו יראים שלא תשתכח תורה מישראל, והתירו הכתיבה מטעם "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו).

ואז החלו תלמידי רבי עקיבא לכתוב את כל התורה שבעל פה שהיתה שגורה בפיהם, וכל אחד מהם קיבל עליו מקצוע מיוחד, כי רבי מאיר סידר המשניות, ורבי יהודה סידר התוספתות וכו' (סנהדרין פו, א), ורבי שמעון סידר את חכמת הקבלה שהיתה שגורה בפיהם, ועשה ספר הזוהר והתיקונים. באופן, אשר כמו שהמשניות הוא סידור וקיבוץ מן ההלכות ומהחידושים של כל הדורות עד דורו של רבי מאיר, ועם כל זה נכתבה בסתמא על שם רבי מאיר, כמו שאמרו ז"ל "סתם משנה רבי מאיר". כן הזוהר הוא סידור וקיבוץ מן חכמת הקבלה מכל הראשונים שקדמוהו לרבי שמעון בר יוחאי, ונכתבו בסתם על שמו של רשב"י, להיותו המסדרם, וכמובן שיש גם כן חידושים מעצמו.

אולם תלמידי רבי עקיבא לא עשו חתימה על ספריהם שלא יוסיפו בהם, כי אדרבא, הם עשו התחלה בחיבוריהם, בכדי שאחרים הבאים אחריהם יוסיפו לברר וללבן ולחדש ולהמשיך הלאה את אותם החיבורים שהמה התחילו בהם. דהיינו על אותה הדרך שהיתה נוהגת בשעה שהיו עוסקים בתורה בעל פה, שהאחרונים בררו ולבנו, ולפעמים גם חלקו על הראשונים על דעתם, והוסיפו על הראשונים, ומשום זה אתה מוצא במשניות חידושים ומימרות גם משאר תנאים שחיו אחר זמן רבי מאיר.

ונמשך הדבר עד דורו של רבינו יהודה הנשיא שנקרא רבינו הקדוש, ומצא שהדורות מתמעטים ואינם ראויים עוד לחלוק על הראשונים, ועוד, מפחד תלמידים שאינם מהוגנים שלא יסתרו דברי הראשונים, לפיכך קם ועשה חתימת המשנה, ומאז ואילך לא הותר למי שהוא להוסיף דבר במשניות, ולא לחלוק על איזה דין מהמובא בהם.

אולם על הזוהר לא נעשתה שום חתימה, והוא מטעם שנידון לגניזה, ולא היה מצוי לגמרי בין ההמון, רק בחדרי חדרים אצל ראשי הדורות, ולפיכך נשאר החיבור ... וכל אחד ואחד מראשי הדורות הלך והוסיף בו כפי חפצו, ונמשך הדבר עד זמן של רבנן סבוראי [תקופת רבנן סבוראי היתה בין המאה ה-5 למאה ה-7, והיא קדמה כמה מאות שנים לגילוי הזוהר על ידי רבי משה די ליאון].

אלו הם דבריו של רבינו. הוא אמנם לא סיים את כתיבת המאמר, אבל את התמונה הברורה כבר קיבלנו. משמע מתוך דבריו שרוצה לומר כי בתקופת רבנן סבוראי נגנז ספר הזוהר, עד שנתגלה על ידי רבי משה די ליאון. בכך מיושבת הקושיה העיקרית בדבר קדמות ספר הזוהר, והיא השמות והסגנונות השונים שמוצאים בזוהר מפעם לפעם ושללא ספק דרשות אלו הגיעו מדורות מאוחרים יותר.

מה נעשה עם אלו שבכל זאת מתעקשים לומר שיש להם ראיות על כך שהזוהר נכתב מאוחר יותר?

על כך יש לרבינו תשובה מפתיעה מכיוון אחר לגמרי, וכך הוא אומר בהקדמתו לספר הזוהר (אותיות נט-ס):

הנה כל המצויים אצל ספר הזוהר הקדוש, כלומר, המבינים מה שכתוב בו, הסכימו פה אחד, שספר הזוהר הקדוש חיברו, התנא האלקי, רבי שמעון בן יוחאי. חוץ מהרחוקים מחכמה זו, שיש מהם המפקפקים בייחוסו זה, ונוטים לומר, על סמך מעשיות בדויות ממתנגדי החכמה הזו, שמחברו הוא המקובל ר' משה די ליאון, או אחרים הסמוכים לו בזמן.

ואני כשאני לעצמי, הרי מיום שזכיתי באור השי"ת להתבונן מעט בספר הקדוש הזה, לא עלה על לבי לחקור בייחוסו, והוא מטעם פשוט, כי לפי תוכנו של הספר, עלתה בליבי מעלת יקר התנא רשב"י, לאין ערך יותר על כל התנאים הקדושים, ואם היה מתברר לי בבירור גמור שמחברו הוא שם אחר, כגון ר"מ די ליאון ז"ל וכדומה, הרי אז, היתה גדלה אצלי מעלת האיש ר"מ די ליאון ז"ל יותר מכל התנאים הקדושים, וגם רשב"י בכללם. אמנם באמת לפי מדת עומק החכמה שבספר, אם הייתי מוצא בבירור, שמחברו הוא אחד מארבעים ושמונה הנביאים, היה זה מקובל על לבי ביותר, מלייחסו לאחד מהתנאים, ומכל־שכן אם הייתי מוצא, שמשה רבינו קבל אותו מהר סיני מהשם ית' עצמו, אז היתה שוככת דעתי לגמרי, כי לו נאה ולו יאה חיבור כזה. ולפיכך כיון שזכיתי לערוך ביאור מספיק השווה לכל בעל עיון, להבין מעט מה שכתוב בו בספר, אני חושב שכבר נפטרתי בזה לגמרי מלטרוח עוד ולהכניס עצמי בחקירה הזאת, כי כל משכיל בזוהר לא יוכל להסתפק עוד, שמחברו יוכל להיות איש פחות במעלה מהתנא רשב"י הקדוש.

במילים קצרות אלו, הפך רבינו את כל הדיון הגדול הזה ללא רלוונטי, כי אם כותב הספר היתה מעלתו גדולה כמו גדול התנאים, מה זה כבר משנה באיזה דור הוא חי?!

האמת שכדי להתפעל כל כך מגודל מעלת הספר ולכתוב משפטים כאלו צריך להיות גדול ובעל השגה אמיתית בפנימיות הזוהר. אבל גם בלי זה, הנשמה מרגישה. גם אנו כאנשים פשוטים יכולים לחוש שמדובר במשהו גבוה הרבה למעלה מהשגתנו, גם אנו יכולים להרגיש את הקדושה הגדולה ואת משיכת הנפש לספר הקדוש הזה. הספר שעליו נאמר שבו יֵצאו בני ישראל מן הגלות לגאולה ברחמים.

[1] עד לגילוי ספר הזוהר, היה "ספר הבהיר" (המיוחס לתנא רבי נחוניא בן הקנה) הספר המרכזי של חכמת הקבלה.