הרב החסיד ר' עזריאל חיים למברגר זצ"ל
נפטר: י"ז טבת תשע"ו
הרב עזריאל חיים נולד בז' בכסלו תרפ"ח (01/12/1927) לאביו רבי משה ברוך למברגר זצ"ל. רבי משה ברוך שהיה תלמידו ומשמשו של רבינו בעל הסולם זצוק"ל, זכה ששני בניו, ר' עזריאל חיים ור' שלמה זלמן, המשיכו בדרכו, והיו כל חייהם וימיהם דבקים ברבינו בעל הסולם. "הרבי", בעל הסולם, היה כל עולמם.
רבי עזריאל חיים זכה להיות אצל רבינו בעל הסולם בשנותיו האחרונות, כאשר רבי עזריאל חיים היה אז אברך צעיר. משנים אלו שאב את כל חיותו ועבודת ה' שלו. עשרות שנים רבות אחר פטירתו של בעל הסולם היה רבי עזריאל חיים יכול לספר על ארועים, דברי תורה והנהגות, כאילו שהם קרו היום. הזיכרון המופלא הזה היה תוצאה של החשיבות שהוא החשיב את רבו. כאשר היה מדבר אודותיו הוא היה מתמלא התרגשות כמי שנמצא עכשיו עומד לפניו, ומכל מילה של "הרבי" היה מתמלא התפעלות.
אחר פטירת רבינו בעל הסולם הוא הצטרף לחבורת תלמידי בנו וממשיך דרכו אדמו"ר הברכת שלום זצוק"ל, והיה מהאריות שבחבורה. על הלימוד לפנות בוקר הוא לא ויתר בשום אופן, גם בימי זקנה ושיבה היה קם ללימודו הקבוע.
לפרנסתו עסק במלאכת השחיטה. מי שהיה אתו בעבודתו מספר על ישרות ויראת שמים שאינן מצויות בדורנו. הוא סרב בכל תוקף לקבל מתנות מהמפעלים שעבד שם כשוחט, מחשש פן המתנה תגרום לו לנטייה מן האמת. חבריו סיפרו שבהפסקות הקצרות שנתנו להם במהלך העבודה לצורך התרעננות, הוא לא בזבז רגע, והיה פונה לעסוק בספרי רבינו בעל הסולם. בנוסף הוא גם לימד תלמידים רבים את מלאכת השחיטה, הוא היה בוחר בתלמידים שמצטיינים ביראת שמים והיה מלמד אותם את מלאכת הקודש, כאשר על הלימוד שנמשך חודשים ארוכים ופעמים גם שנה ושנתיים, הוא לא היה נוטל כל שכר.
בהוראת רבו בעל הסולם, הוא נעשה ל'בעל תפילה' (חזן) בימים הנוראים. תפילתו היתה מלאת טעם ורגש, קולו נמוך, עמוק וערב, והתפילה שיצאה מן הלב היתה נכנסת ללבבות השומעים. אדמו"ר ה'ברכת שלום' היה נוהג פעמים רבות לכבדו לשיר ב"טישים", בסעודה שלישית בשבת, וכן כבדו כבעל תפילה בשבתות ובחגים.
הרב עזריאל חיים ניחן בשמחה ובמאור פנים, והיה אוהב כל יהודי, ובפרט מי שעיסוקו בתורת הסולם. מי שבא אתו במגע הרגיש היטב שמדובר באדם מרומם, שהקרין רוחניות לסביבתו.
דבר תורה מרבי עזריאל חיים
פעם קבעו חבורת התלמידים שהיו יושבים מידי שבוע, שבכל פגישה אחד החברים יכין דבר תורה בעבודת ה' ויאמר אותו בפני החברים. לפנינו דבר תורה שמסר רבי עזריאל חיים לפני חבורת התלמידים באחת ההזדמנויות הללו, ממה שעלה ברעיונו:
ראשית נביא כמה מאמרי חז"ל בגדולת האחדות ואהבת הזולת, ובהמשך ננסה בעזרת ה' לבארם:
על הפסוק "כאשר ידבר איש את רעהו" מביא האור החיים הקדוש את הכתוב "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". והוא מבאר: כפי אשר יכוון לאהוב את חברו, כן יתבונן לב חבירו לאהוב אותו.
במדרש תנחומא (פרשת נצבים) כתוב: "והיה לך ה' לאור עולם", אימתי? - בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת.
באגדת בראשית כתוב: זה שאמר הכתוב "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ" וכו'. הרי אני אומר לכם: כשתאספו ותתקבצו - אותה שעה אתם נגאלים.
ניגש לביאור הענין:
עלתה ברעיוני בעזרת ה' ההבנה: "ואהבת לרעך כמוך". 'כמוך' פירושו: כמו למשל בעת שאתה מתרגז על עצמך, אפילו בעת שאתה מוצא אשמה בעצמך, כמו שאומרים ביידיש "איך בין זיך אליין שולדיג, עס קומט מיר צו שמייסן" (אני בעצמי האשם בדבר, מגיע לי מלקות) - אבל אין לו שום ארס ושנאה על עצמו. זהוא "כמוך", היינו אפילו בשעה שאתה כועס עליו - יהיה זה בלי ארס ושנאה.
על זה אמר הלל לאותו שביקש ממנו שילמד אותו את כל התורה על רגל אחת: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. זו כל התורה כולה, והשאר פירוש הוא, לך ותלמד". כי מאחר ומדובר בדבר שהוא נגד טבע האדם, לכן ניתנו לנו התורה והמצוות, שבאמצעותם נגיע לטבע שני של השפעה לזולת, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע (-רצון לקבל), ובראתי לו תורה תבלין". "והשאר פירוש הוא, לך ותלמד", כלומר, מהכלל יגיעו לפרטים, דהיינו שכל עניינך תעשה רק להשפיע.
על ידי זה מובן החומר של "המלבין פני חבירו" שאמרו "אין לו חלק לעולם הבא" היינו, שעונשו הוא כללי. נשאלת השאלה: מדוע בגלל שעשה עבירה מסוימת, הוא מאבד את הכל? התשובה היא מפני שהוא אינו מקפיד על מה שאמרו חז"ל "מה ששנוא עלך לא תעשה לחברך", אדם זה, ודאי שגם את כל התורה והמצוות לא יעשה רק לתועלת עצמו. נמצא שהוא איבד את כל המטרה ולכן עונשו כללי.
לכן, היות שעצם הכוח של אסיפת חברים הוא רק לכוונה זו הנ"ל, וכולנו נמצאים כאן בבחינת "הבא ליטהר, מסייעין אותו", נמצא שמציאות זו של חיבור בין איש לרעהו, זו היא עיקר הגאולה. ועל זה דרשו חז"ל (באגדת בראשית שהובאה למעלה) על הכתוב (בפרשת ויחי) שיעקב אבינו ע"ה אמר לבניו בעת שבא לגלות להם את אחרית הימים, "הקבצו ושמעו" וגו' - הרי אני אומר לכם: כשתאספו ותתקבצו, אותה שעה אתם נגאלים. וזהו שמצינו במדרש תנחומא: "והיה לך ה' לאור עולם" – אימתי? - בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת.
והנה מה שהוא נגד הטבע לא יגיע אל האדם בלי הכנה, ודבר זה שהוא אהבת הזולת עד כדי שיאהב אותו כנפשו, הוא דבר שאינו נמצא בדרך הטבע אלא הוא דורש מהאדם הכשרה והכנה. לכן אנחנו מוצאים באור החיים הקדוש, שמביא על הכתוב: "כאשר ידבר איש אל רעהו", והוא מבאר: על דרך "כמים הפנים לפנים כן לב האדם האדם לאדם" - כפי אשר יכוון לאהוב את חברו כן יתבונן לב חבירו לאהוב אותו, ע"כ. והנה הלשון 'יכוון' משמע שהוא דבר שאינו נמצא באדם מן המוכן, אלא דורש התכווננות. שיכוון לאהוב.
והנה אחרי כל ההכנה והכוונה שהאדם עושה, עדיין לסייעתא דשמיא אנו צריכים, כי סוף כל סוף הוא דבר שכנגד הטבע. לכן תוקנה על כך תפילה על ידי הרבי ר' אלימלך מליז'נסק זצ"ל, שתיקן שיתפלל כל אחד: "שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם". וזהו כנ"ל, כמוך, שאין אדם רואה חוב לעצמו. ועל כך צריך תפילה.
רש"י הקדוש אומר (בפ' נח), אף שדור הפַּלָּגָה כפרו בעיקר, בכל זאת ה' רק הפיץ אותם, שהוא עונש קל יחסית. ואילו אנשי דור המבול שלא כפרו בעיקר, נשטפו על ידי המבול ונאבדו מן העולם. ולמה? "אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו, ואילו דור הפלגה היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, שנאמר 'שפה אחת ודברים אחדים'. למדת, ששנואה המחלוקת וגדול השלום". כי הלא קשה, וכי מה זאת עלתה בדעתם של אנשי דור הפלגה לבנות מגדל עד לשמים, האם אנשי עיר שלימה טיפשים היו עד כדי כך שחשבו שאפשר להגיע עם מגדל עד מקומו של הקב"ה? אלא אפשר לומר שהכוונה ב'מגדל' היא על אחדות ורעות שביניהם, והיינו כמו מגדל שמהרבה יחידות נעשה אחדות אחת גדולה, וחכמים גדולים היו שידעו שעל ידי זה יכולים להגיע לה' ואז להילחם ח"ו, ומשום כך ה' הפיצם, כמו שכתוב (משנה סנהדרין פ"ח) "פִּזּוּר לָרְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם". כי הכוח הגדול של האחדות, יש להשתמש בו למטרה הנכונה ובזה תבוא הגאולה.
コメント