עת לעשות

רקע: מאמר זה הוא ההקדמה הראשונה לסדרת מאמרים שעוסקים ביסודות הדת, הקבלה ומחשבת ישראל. מאמרים אלו נכתבו על ידי רבי יהודה ליב אשלג, בעל פירוש 'הסולם' על ספר הזוהר בשנת תרצ"ג (1933), ונאספו מאוחר יותר לספר בשם 'מתן תורה'.

עת לעשות

זה זמן רב אשר מוסר כליותי ירדפני יום יום, לצאת מגדרי ולחבר איזה חיבור יסודי בדבר נשמת היהדות והדת ובידיעת מקוריות חכמת הקבלה ולהפיצו בקרב העם, על מנת שישיגו מתוכו הכרות והבנה בכלל הדברים העומדים ברומו של עולם כראוי, באופיים ובצביונם האמיתי.

ולפנים בישראל, בטרם שנתגלתה בעולם מלאכת הדפוס, לא היו בקרבנו ספרים מזויפים בעניינים הנוגעים לנשמת היהדות וכו', משום שכמעט לא היה בקרבנו איזה מחבר שאינו אחראי על דבריו. והיה זה מטעם פשוט: כי אדם שאינו אחראי, הנה על פי רוב איננו מהמפורסמים. לפיכך, אם במקרה יצא אחד והעיז פניו לחבר חיבור כזה, הרי לא היה כדאי לשום מעתיק להעתיק את ספרו, כי לא ישלמו לו בעד טרחתו שבדרך כלל היתה עולה סכום גדול, ונמצא ממילא שהיה משפטו חרוץ להיאבד מתוך הקהל.

ובעת ההיא גם יודעי דבר לא היה להם שום ענין ודרישה לחבר ספרים מסוג הנ"ל, משום שהידיעות הללו אינן נחוצות להמון העם. אלא להיפך, היה להם ענין להסתיר את הדבר בחדרי חדרים, מטעם "כבוד אלקים הסתר דבר". כי נצטווינו להסתיר את נשמת התורה והעבודה מאותם שאינם צריכים לה או אינם ראויים לה, ולא לזלזל בה ולהציגה בחלונות ראווה מול תאוותם של המסתכלים בארובות[1] או בעלי התפארות. כי כן כבוד אלהים מחייב אותנו.

אולם מעת שמלאכת הדפוס נתפשטה בעולם, ואין המחברים צריכים יותר למעתיקים שיעתיקו את דבריהם, ונתבטל מחירו הגבוה של הספר – הנה בעקבות כך נסללה הדרך גם למחברים שאינם אחראים למעשיהם, לעשות ספרים ככל אַוַּת נפשם לפרנסה ולכבוד וכדומה, ואת עצם מעשה ידיהם אינם מביאים בחשבון כלל ולפועל ידיהם לא יביטו כלל.

ומהעת ההיא התחילו להתרבות הספרים גם מן הסוג האמור לעיל. אשר בלי שום לימוד וקבלה פה אל פה מרב מוסמך לכך, ואפילו בלא כל ידיעה בכל אותם הספרים הקדמונים שיש להם שייכות לענין הזה, הולכים ומוציאים סברות מדמם ובשרם עצמם ומכל בּוּקֵי סְרִיקֵי[2], ותולין הדברים ברומו של עולם לצייר בזה את נשמת האומה ואת כל אוצרה הכביר. וככסילים לא ידעו להיזהר[3], גם אין להם דרך לדעת זאת אשר הם מנחילים לדורות דעות משובשות. ובתמורת תאוותיהם הקטנטנות, חוטאים ומחטיאים את הרבים לדורות.

ולאחרונה העלו צחנתם מעלה מעלה. כי גם תקעו את ציפורניהם בחכמת הקבלה, מבלי לשים לב אשר חכמה זאת נמצאת סגורה ומסוגרת באלף עִזְקָאוֹת[4] עד היום הזה, עד אשר אין יוצא ובא בתוכה להבין אף מילה אחת במשמעה הראוי, ואין צריך לומר שיבין איזה קשר בין מילה לחברתה. כי בכל הספרים האמיתיים שנתחברו עד היום, אין בהם אלא רמזים דקים, אשר בדוחק גדול המה מספיקים רק בשביל תלמיד מבין מדעתו לקבל פירושם מפי חכם המקובל ומוסמך לכך. והנה גם "שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ"[5] ונתרבו בימינו אלה חוֹבְרֵי חָבֶר[6] אשר עושים שם מטעמים כאלה שהמה לגועל נפש לכל המסתכלים בהם.

ויש מהם שיפליגו עוד לעלות על ראש הפסגה[7], ולוקחים לעצמם מקום הראוי לראשי הדורות. שעושים עצמם כיודעים לברר בין ספרי הקדמונים והראשונים ז"ל, להורות לציבור איזה ספר ראוי להגות בו ואיזה ספר שאינו כדאי לטפל בו משום שמלא דברי הזיה ח"ו, "וּכְדַי בזיון וקצף", כי עד עתה היתה מלאכת הבירור הזו מיוחסת ומוגבלת רק לאחד מעשרה ראשי דורות, ועתה נבערים יתעללו בה.

ולפיכך נשתבשה מאד דעת הצבור בתפיסת העניינים האלה. ועוד נוסף על כך, נוצרה אוירה של קלות הדעת, וכל אחד מוצא בעצמו אשר די לו רק סקירה אחת בשעת הפנאי להתבונן ולבקר בדברים הנשגבים האלו, וטסים את כל עולם החכמה הגבוה ומקוריות נשמת היהדות בטיסה אחת, כמו המלאך הנודע[8], ומוציאים מסקנות כל אחד לפי הֲלַך רוחו.

אלו הן הסיבות שהביאוני לצאת מחוץ לגדרי, והחלטתי כי עת לעשות לה' ולהציל מה שאפשר עוד להציל. וקבלתי על עצמי לגלות שיעור מסוים מהידיעות המקוריות הנוגעות לסוג האמור, ולהפיצו בקרב העם.

הערות:

[1] ארובות העיניים (ראה קהלת יב, ג), והכוונה לאלה שמסתכלים בה בעיני בשר למילוי תאוות הסקרנות וכדומה.

[2] בּוּקֵי סְרִיקֵי – קנקנים ריקים, כלומר דברי הבל שאין בהם ממש.

[3] מפסוק בקהלת (ד, יג): טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא־יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד.

[4] עִזְקָא – טבעת (מנעול).

[5] קִפּוֹז – עוף השוכן בחורבות. ופירוש הפסוק כך הוא: שָׁמָּה, במקומות החרבים קִנְּנָה קִפּוֹז - עשתה לעצמה קן ומקום מדור. וַתְּמַלֵּט - תטיל שם את ביציה. וּבָקְעָה - תבקעם להוציא האפרוחים. וְדָגְרָה בְצִלָּהּ - תקרא בקול למשוך האפרוחים אליה להסתירם בצילה כדרך העופות (ישעיה לד, טו, ע"פ מצודות).

[6] חוֹבְרֵי חָבֶר – מחברי חיבורים. לשון נופל על לשון מהכתוב (דברים יח, יא): "וחובר חבר", והוא מין כישוף שמצרף נחשים או עקרבים יחדיו למקום אחד (רש"י).

[7] לשון שנאמרה אצל משה רבינו עליו השלום: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה" וגו' (דברים ג, כז).

[8] רומז לדברי הגמרא במסכת ברכות (ד, ב) שמלאך המוות בשעת המגפה טס את כל העולם בטיסה אחת (להרוג בני אדם).

הערה כללית: המאמר עבר עריכה לשונית קלה כדי להקל על ההבנה. לקבלת הספר המקורי במייל לחץ כאן.

קריינות של המאמר: